על בינה מלאכותית ויצירת מוזיקה
עם התפתחות טכנולוגיית הבינה המלאכותית ((Artificial Intelligence – AI , חדרה הטכנולוגיה לשימוש גם בעולם המוזיקה. בתקופה האחרונה מתפתחות פלטפורמות הלחנה שונות, המאפשרות הלחנת יצירות מוסיקליות באמצעות תוכנות מבוססות בינה מלאכותית. כיום ניתן ליצור מוסיקה בלי להיות מוזיקאי במובן המסורתי, ואפילו בלי להיות בן אדם.
כתבתי על נושא זה בהרחבה בפוסט קודם.
התייחסתי בפוסטים קודמים למספר מקרים בהם נעשה שימוש בבינה מלאכותית, כדי ליצור מוסיקה. כך למשל, אפליקציה של חברת הסמארטפון הסינית וואווי Huawei (שימו לב, כבר לא מדובר באיזה מחשב-על או אפילו במחשב מהיר במיוחד, מדובר באפליקציה של סמארטפון) השלימה, בסיועו של המלחין לוקאס קנטור, את הסימפוניה ה-8 הבלתי גמורה של שוברט.
לינק לפינאלה של השמינית של שוברט, שנכתבה ע"י אפליקציה: https://youtu.be/yzb0M7_6Up4
לפני כשנה כתבתי על כך שבוט כתב שיר "חדש" לנירוונה, כאשר היוטיובר המכונה Funk Turkey הפעיל תוכנת בינה מלאכותית שכתבה מילים לשיר "חדש" של נירוונה, בהתבסס על מילות השירים של הלהקה.
אחרי שהתוכנה יצרה את מילות השירים, היוטיובר ניגן ושר אותם. מוזמנים לקרוא עוד ולהאזין לשיר כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=GogY7RQFFus&t=41s
: https://www.haaretz.co.il/captain/software/1.8936442
אלא שלאחרונה נוצר פרוייקט חדש ומעניין, על ידי ארגון בריאות הנפש הקנדי Over the Bridge, אשר יצר אסופת שירים תחת השם:
Drowned in the Sun – Lost Tapes Of The 27 Club,
אשר מבקש להדגים, באמצעות שימוש בבינה מלאכותית, כיצד היו נשמעים שירים חדשים של אמנים, השייכים ל"מועדון ה-27", דוגמת נירוונה, איימי ויינהאוס וג'ימי הנדריקס, וזאת – בעזרת ה-AI של גוגל, וזאת במטרה להעלות מודעות לנושא בריאות הנפש, לטרגדיית ההתאבדות של קורט קוביין וכיצד מוזיקאים יכולים לקבל עזרה וסיום בהתמודדות עם דכאון.
"מועדון ה-27"
מועדון 27 הוא מטבע לשון לקבוצת זמרים, שחקנים ולאמנים שמצאו את מותם בנסיבות מצערות כאשר היו בני 27. המושג הפך לביטוי ידוע בתרבות האמריקאית ומוזיקת הרוק משום שכמה אמנים, שחלקם נחשבו לגדולים ולמובילים בדורם, הלכו לעולמם בגיל 27.
ביולי 1969 השתכר וטבע בריאן ג'ונס, חבר מייסד של להקת הרולינג סטונז, בבריכת שחייה. בתוך שנתיים נפטרו שלושה מהמוזיקאים החשובים בדורם , ג'ניס ג'ופלין ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון – כולם בגיל 27. ג'ופלין, הנדריקס, מוריסון וג'ונס היו כולם מוזיקאים בשיא הקריירה שלהם, אשר נחשבים עד היום לאגדות רוקנרול, ומשום כך הם גם נחשבים למפורסמים שב'מועדון'.
אמנים ידועים נוספים שנכללים באוסף וב"מועדון", הם קורט קוביין ,הסולן והמנהיג של להקת נירוונה, שהתאבד כ-20 שנה מאוחר יותר, בשנת 1994 בגיל 27, נחשב אף הוא לאחד הזמרים והמוזיקאים החשובים של דורו.
חברה נוספת במועדון היתה איימי ויינהאוס. ביולי 2011 הלכה לעולמה בגיל 27, איימי ויינהאוס בביתה בקמדן שבלונדון מהרעלת אלכוהול, והותירה מעריצים רבים ברחבי העולם שבורי לב. מעבר להיותה כוכבת פופ שהפכה לסופרסטרית עם אלבומה Back to Blackויינהאוס היוותה קול של דור ואייקון תרבותי, אך חייה היו מלווים בהרס עצמי שבא לידי ביטוי בין היתר, בהתמכרויות בעייתיות לסמים ולאלכוהול ואשפוזים שונים במוסדות גמילה.
בינה מלאכותית ו- Deep learning
הפרויקט החדש נוסד על ידי ארגון בריאות הנפש Over the Bridge אשר עשה שימוש השתמש במנוע ה-Magenta של גוגל במטרה לאמן מחשב "ללמוד" כיצד נוצרות יצירות אמנות. כיום ניתן "להזין" את התוכנה בדוגמאות ליצירותיו של האמן הרלבנטי, התוכנה "לומדת" את סגנון היצירה, ומסוגלת ליצור יצירות חדשות, בהתאם לדפוסים שנלמדו.
כך למשל, החוקרים Gaetan Hadjeres ו- Francois Pachet פיתחו במעבדות מדעי מחשב של סוני בפאריז תוכנה אשר מסוגלת להפיק יצירות מסוג כוראל קנטטה "בסגנון" באך, לאחר ש"למדה" את סגנון ההלחנה של המלחין הדגול. הם כינו אותה Deep Bach. כאשר הושמעו לנסיינים יצירות אשר הופקו על ידי תוכנה זו, מחצית מהם סברו כי היצירות הולחנו על ידי באך עצמו. תוכנות מעין אלו, העושות שימוש ב-Deep Learning, מאפשרות לנתח יצירות וללמוד את האופי של היצירתיות.
בתחום האמנות הפלסטית, ראו למשל הפרוייקט: nextrembrandt.com שהינה פרי שיתוף פעולה בין צוותים של חברת מיקרוסופט, אוניברסיטת דלפט ומוזיאון רמברנדט, ובמסגרתו פותחה תוכנה שעמלה על סריקה וניתוח 346 מעבודותיו של הצייר. לאחר מכן בהתבסס על אלגוריתמים שפותחו והוטמעו בתוכנה ועל מדפסת תל מימד, הצליחה המכונה לייצר עותק מושלם של ציור "רמברנדטי".
הצוות של Over The Bridge “הזין את תוכנת הבינה המלאכותית מג’נטה בכ-30 חלקים משירים של כל אחד מהאומנים בקבצים שכוללים מידע דיגיטלי דוגמת נגינה, קצב, עוצמות שונות ועוד. המערכת למדה את התווים, מקצבים והרמוניות מועדפות, ולאחר מכן שיחררה מוזיקה חדשה לשימוש הצוות.
בראיון לרולינג סטון מסבירים בצוות שמאחורי היוזמה ש-90% מהתוצרים שהמערכת פלטה הם “ממש רעים ובלתי ניתנים להאזנה”, אבל אז הם החלו למצוא בין הקטעים גם רגעים קטנים מעניינים. בשלב הבא הם השתמשו בתוכנת בינה מלאכותית העושה שימוש ברשת נוירונים, שאליה הם הזינו את מילות השירים של האומנים ונתנו לה לייצר את השירים החדשים, עד שהם יכלו ללקט את השורות הטובות ביותר שמתאימות ללחן שנוצר קודם.
לבסוף, הצוות שכר את שירותיהם של זמרים מלהקות “מחווה” ללהקות המקוריות, על מנת שאלו יבצעו את השירים החדשים. התהליך ארך כשנה לתוך המחקר והפיתוח של השירים, ועוד ששה חודשים לצורך סיום ההקלטות.
בארגון מסבירים שמטרת הפרויקט היא לעורר מודעות לבעיות נפשיות, מהן סובלים רבים. “מה אם לכל המוזיקאים הללו שאנחנו אוהבים הייתה תמיכה נפשית מתאימה”, אמר שון או’קונור, חבר בבורד של Over The Bridge. “. לדבריו של אוקונור: "בצורה כלשהי, בתעשיית המוזיקה, (דיכאון) עובר נורמליזציה ורומנטיזציה … המוזיקה שלהם נחשבת לסבל אותנטי”.
על סבל ויצירה
תופעה מעניינת היא כי נכסי תרבות גדולים נוצרו בעקבות סבל רב, תשוקה לא ממומשת ואהבה נכזבת. לעיתים קרובות מעטרים את חייו של האמן ארועים רבים המסבים לו סבל וייסורים ואשר ברגישותו הרבה מעצבם האמן לכלל יצירה ממעמקי נשמתו.
מוטיב ה"אמן הסובל" הינו נדבך חשוב הנשזר סביב חייהם של אמנים רבים. כאב, סבל וזיעת אפיים הינם אפיק ההתמודדות היצירתי, וענקי יצירה ראו את אמנותם כסובלימציה של הסבל. הרבי מקוצק אמר כי "אין דבר שלם יותר מלב שבור". ניטשה ראה ביצירתו "כוח הלוקח על עצמו מרצון את כאב החיים משום שהוא חש תדיר בתוך עצמו את היכולת היצירתית להפוך את הכאב מאמצעי למטרה שבתוכה הוא ממריא מעבר לכאב…אותו כוח יצירתי שעבורו אף החומרים הקשים והעמידים ביותר אינם קשים או עמידים מדי, משום שהוא נעלה מהם והוא מסוגל לפסל מהם את דמויות האלים"[1].
קונפליקטים פנימיים ומכשולים משמשים כדלק מזין ליצירתו של האמן במקרים רבים, אך הם עשויים גם לאבן את יכולתו ליצור. נפשם של יוצרים רבים מאופיינת פעמים רבות בפיצול תודעתי רב יותר מאשר זה המצוי אצל האדם הרגיל. אחת הצורות השכיחות של גישור מעל פערים נורמטיביים היא קביעת השימושים המועילים של קונפליקטים אלה. המודל הבסיסי הינו ששני כללים סותרים או שני מצבים קוגנטיביים בלתי מתיישבים, משתלבים לתוך מצב שלישי מאוזן.[2]
היצירה משמשת עבור אמנים רבים כאחת הדרכים על מנת לחיות עם המתחים הפנימיים שהן נחלתו של כל אדם, ולמציאת פתרונות סימבוליים למתחים אלו.[3] המוסיקה נזכרת כבעלת אפקט תרפויטי עוד מקדמת דנא.[4] בתיאור אודות שאול המלך, נכתב כי "בעתתו רוח רעה מאת ה'", וכדי לגרשה ביקש לו "איש יודע מנגן בכינור", ומצא את דוד בן ישי שהיה "יודע נגן" ונגינתו הרגיעה את שאול: "והיה בהיות רוח אלוהים על שאול, ולקח דוד את הכנור ונגן בידו, ורווח לשאול, וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה".[5]
הקשר בין מצבו הנפשי והרגשי של המלחין בעת חיבורה ובין אופיה של היצירה, עולה אולי יותר מכל מלחין אחר אצל רוברט שומאן. חייו של רוברט שומאן, מהדמויות המרכזיות במוסיקה הרומנטית במאה התשע עשרה, אופיינו בשורה ארוכה של מצבי רוח אשר ניטלטלו בחריפות בין התלהבות ויאוש. בהעריצו את הגדלות להטה בו תשוקה יוקדת ועזה ליצור בעצמו יצירה גדולה. הוא סבל מהזיות והתמוטטויות דפרסיביות ברורות שבהן לא היה מסוגל לעבוד, וכן לקה בהפרעה נפשית קשה, אשר הובילה אותו באחרית ימיו למצב הזוי ומנותק, ולנסיון התאבדות בהשליכו את עצמו לתוך נהר הריין.
דוגמא נוספת היא סיפור חייו של המלחין בן המאה ה-16 דון קרלו ג'זואלדו, נסיך ונוזה, שקורות חייו מרתקים וחריגים מתגלמת בהם מסכת ייסורים רוויית תשוקה, קנאה ומעשה בגידה המוביל אותו להתנהגות עבריינית אשר באה לידי ביטוי ברצח כפול של אהובתו, דונה מאריה ד'אבאלוס, ומאהבה, רצח אשר ליבה את מעיין היצירה שבו ליצירת מדריגלים מצמררים ורבי עוצמה. ג'זואלדו חיפש מרגוע לנפשו, והמוסיקה היוותה עבורו מפלט רגעי וכן שדה אמנותי פורה שבו יכול היה לבטא את צערו ותחושות האשמה שקיננו בו, מכאוביו, ייסוריו ובקשת מחילה. גם הוא עיצב מרגשותיו הסוערים יצירות מוסיקליות והשתמש במוסיקה כתרפיה ולו רגעית לנפשו חרוכת הכאב. מכאוביו של ג’זואלדו תורגמו ביד אמן מחונן ליצירות מוסיקליות מאלפות, ג'זואלדו מנגיד את התחושות המקננות בו, האהבה והאכזבה, העליצות והמוות, ומתרגמן ביד אמן ליצירות אמנות נעלות. את כאבו ויגונו הרב, אהבתו וגעגועיו, הטביע ג'זואלדו במוסיקה שיצר. גאוניותו המקורית והרדיקלית של ג'זואלדו זכתה להכרה מחודשת 400 שנה אחרי שנוצרה, במאה ה-20, בין השאר על ידי המלחין איגור סטרווינסקי (1882-1971) אשר הכריז עליו כ"מודרניסט הראשון", אם כי רבים אחרים לא הבינו את חדשנותו.
"היוצר הרומנטי" וזכויות יוצרים
הרומנטיזציה שעליה מדבר אוקונור, מהדהדת גם בדימוי בולט בתחום דיני זכויות היוצרים. מחברות צמחה כמוקד של מחקר תיאורטי מעמיק במחצית השנייה של המאה ה-20[6]. המחקר האקדמי איתר בחקיקה ובפסיקה דימוי אשר מהדהד בשיח ובטקסט המשפטי ואשר עלה וחזר בין שורות החוקים ופסקי הדין: הדימוי של היוצר היחיד[7], אשר בדרך כלל הוא דמות רומנטית. דימוי זה, של היוצר היחיד כדמות מרכזית בדיני זכויות יוצרים, בא לעולם במהלך המאה השמונה עשרה[8], והוא התפתח עם התפשטותה של התנועה הרומנטית של המאה התשע עשרה. בתפיסת האינדיבידואליזם המודרנית שהתפתחה במערב, הוכתר היוצר כאדם מיוחד, בעל סגולות נעלות ויוצאות דופן, כעין גאון, אשר ניחן בהשראה אלוהית. הדימוי הרומנטי המשתקף בפסיקה הינו של יוצר הפועל מכוח השראה, כעין ניצוץ, שלעיתים נלווה לו דוק על טבעי, מימד על אנושי. הדימוי מועצם לתפיסה של יוצר גאון, גחמני פעמים רבות מוזר ואף מטורף, הפועל מתוך דחף יצירתי אותנטי, אלא שבשל יצירתו הנשגבת, אנו סולחים לו על מוזרותו. בולט בזרם זה פרויקט המחברות (Authorship) של המלומדים Martha Woodmansee & Peter Jaszi, [9] אשר ביקש להסביר את התפתחות הדין אגב פנייה לתפיסה מסויימת של תהליך היצירה. הטענה הכללית של פרויקט זה הינה כי הדין שבוי בדימוי ה"יוצר הרומנטי", אותו יוצר יחיד, הפועל תחת השראה, אגב סבל רגשי ונפשי, ומניב בכישרון כמעט על אנושי יצירות מופת. תכופות הוא מתואר כפועל בסביבה פיזית ירודה וכיוצר אותנטי היוצר לשם היצירה ולא לשם עשיית רווח. הצייר הדגול וינסנט ואן גוך מהווה דוגמא ליוצר שכזה[10].
דימוי זה שחדר אל הדין עיצב במידה רבה את דיני זכויות יוצרים, והשפיע רבות על גיבוש הכללים המשפטיים. כך למשל חלק מהזכות המוסרית – הזכות לאזכור שמו של היוצר, מנכיחה את היוצר לצד יצירתו ומקבעת את הקשר שבינו לבין יצירתו[11], הושפעו אף הן מדימוי זה.
בהמשך נמתחה ביקורת על מגבלותיו של דימוי זה והוצגו קריטריונים נוספים לאפיון היוצרים. כך למשל, נמתחה ביקורת על מגבלות הדימוי של היוצר הרומנטי, ונטען כי דימוי זה לוקה במספר היבטים, לרבות תיאור חלקי של תהליך היצירה והעובדה כי הוא מדיר תהליכי יצירה שאינם מתאימים לתיאור, ומתקשה להכיל סוגי יצירה אחרים דוגמת יצירות שיתופיות, תעשייתיות, יצירות פולקלור עממיות ואחרות. כמו כן, בעידן הדיגיטלי, מוזיקה נוצרת באמצעים חדשים, תוך שימוש בכלים טכנולוגיים, ונדמה שהדימוי אינו תואם את הליך היצירה בעידן זה.
התפתחויות אלה הן מרתקות ומאפשרות אפיקים חדשים של יצירתיות, אבל גם מציבות אתגרים מעלות שאלות מעמיקות בפני דיני זכויות יוצרים, ומצריכות מחשבה מחודשת ביחס לנושאים דוגמת הבעלות ביצירות מעין אלה, מה צריכה להיות ההתייחסות ליצירה הנוצרת על ידי אלגוריתם, מהי אמנות, ומה תרומתו של המלחין האנושי? אשר ודאי יידונו עוד בהרחבה בעתיד, הואיל ופלטפורמות של ניו מדיה ואינטליגנציה מלאכותית (AI) מספקות אפיקים חדשים להליכי יצירה.
לפי מחקר שבוצע בשנת 2019 על ידיManny Manriquez 68% מהמוזיקאים חוו תחושה של דכאון, ו-71% מהמוזיקאים מאמינים שהם חוו תחושות של חרדה והתקפי פניקה, ושיעור האובדנות בקרב מוזיקאים גבוה פי שניים מזה של הציבור הרגיל.
הפרוייקט החשוב הזה נועד להעלות למודעות ולשנות את השיח על התמודדות נפשית בקרב מוזיקאים, והוא מציע תמיכה ועזרה למי שצריך סיוע:
The songs were shared across the globe as musicians, as well as the public came together to shine a light on the music industry’s mental health crisis. The outpouring of support and well wishes we received was astounding. Better yet, musicians reached out for support. And that’s what it’s all about.
Now, our mission to change the conversation about mental health and recovery in the music community, while providing a compassionate environment for our members to thrive, marches on.
If you or someone you know needs help, visit us at overthebridge.org
המטרה של הארגון שמפעיל גם עמוד פייסבוק המציע עזרה, כמו גם סשנים של זום וסדנאות כדי לסייע למוזיקאים כדי לתת להם הרגשה שהם פחות לבד. "לעיתים רק הידיעה שאדם אחד אחר אומר "אני מרגיש אותו דבר כמוך", מספיקה כדי לגרום לאדם להרגיש שיש להם סוג כלשהו של תמיכה", אומר מייקל סקריבן, מחברת Lemmon Entertainment שהמנכ"ל שלה חברה בועד של הארגון.
סקריבן מקווה שהפרוייקט גם יעלה את המודעות להיקף העבודה שנדרש ביחס ליצירת מוזיקה תוך שימוש בבינה מלאכותית. "יש כמות אדירה של עבודה אנושית בתחילת, אמצע וסוף התהליך, כדי ליצור משהו כזה". הרבה אנשים עשויים לחשוב שבינה מלאכותית תחליף מוזיקאים בנקודה כלשהי, אבל בשלב הזה, כמות האנשים שנדרשת כדי להביא שיר למצב שניתן להאזין לו, היא משמעותית. " כל שיר מצריך עבודה מאוקונור, טכנאי של מג'נטה, מפיק מוזיקלי, טכנאי סאונד, והזמר". אוקונור הוסיף: "אחנו לא הולכים ללחוץ על כפתור וזה יחליף את האמנים האלה".
לסיום, אז האם ככה היו נשמעים השירים "החדשים" של נירוונה ואיימי ויינהאוס?
מה דעתכם?
Nirvana
https://www.youtube.com/watch?v=uRRgiaC7cxg
Amy winehouse
https://www.youtube.com/watch?v=QM6LbbcCghc
[1] . ראה מרד יצירה והתגלות / שלמה גיורא שוהם הוצ' המכללה למנהל עמ' 303.
[2] . הסוציולוגיה של האבסורד / ש.ג. שוהם הוצ' המכללה למנהל עמ' 59
[3] . ביצירת האמנות יש הרבה מן המשותף עם המאנדלות, צורות עגולות המסמלות ומבטאות את איחודם של הניגודים ואת יצירתו של מרכז חדש, היינו היא משמשת לאיחוד הניגודים המצויים בנפשו של האמן וכתוצאה מכך להשגת אינטגרציה של אישיותו.
[4] . המוסיקה שימשה כמזור לחולים ולבעלי "מרה שחורה". על קארל התשיעי מלך צרפת מסופר כי אחרי הטבח הנורא שערך בפריז, הידוע בשם "חתונת הדמים", ניסה עריץ זה למצוא במוסיקה אמצעי להשקיט בו את סערת רוחו ומוסר כליותיו ולהשיב לו את שנתו שנדדה. ראה המוסיקה בכתבי הקודש בתלמוד ובקבלה / י. קיהן עמ' 20.
[5] . שמואל א טז 23
[6]. ראו: Sean Burke Ed. Authorship: From Plato to Postmoden: a Reader (1995) . מצוטט ב- Christopher Buccafusco: A Theory of Copyright Authorship Virginia Law Review
[7]. בירנהק מציין כי היוצר היחיד, עם היצירה שיצר, הם אבן הפינה של ההסדר המשפטי. יוצר ללא יצירה לא יזכה בהגנת הדין, ויצירה ללא יוצר תזכה בהגנה פחותה. למשל, תקופת ההגנה של יצירה נקבעת לפי חייו של היוצר, גם אם היצירה נוצרה במסגרת תאגידית והיוצר לא היה בעליה כלל. ראו סעיף 38 לחוק.
[8]. ראו להרחבה אודות הבניית דמות היוצר במשפט ובספרות: The Construction of Authorship: Textual Appropriation in Law and Literature (Martha Woodmansee and Peter Jaszi Eds., 1994); Of Authors and Origins: Essays on Copyright law (Brad Sherman & Alain Strowl eds.,1994).
[9]. : The Construction of Authorship: Textual Appropriation in Law and Literature (Martha Woodmansee and Peter Jaszi Eds., 1994);
.[10] ראו מיכאל בירנהק, דרישת המקוריות בדיני זכויות יוצרים ושליטה תרבותית, עלי משפט ב (תשס"ב), בעמ' 348. דוגמא לכך נמצאת בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך".
[11]. היוצר לעולם יהיה צמוד ליצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים". נוסח מעט שונה מהחוק הקודם בו הנוסח היה "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". ראו בירנהק, קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה, לעיל, בעמ' 98.
התמונה מתוך אתר: https://mustangnews.net/the-lost-tapes-of-the-27-club-a-project-on-what-couldve-been/
