מבוא
בעת האחרונה אנחנו עדים למספר הולך וגדל של תביעות בתחום המוזיקה והפרת זכויות יוצרים. יוצרים מהמוכרים והמצליחים ביותר, דוגמת אד שירן, קייטי פרי, לד זפלין, לנה דל ריי, פארל וויליאמס ועוד, נתבעו בגין הפרת זכויות יוצרים וחלקם נאלצו לשלם מיליוני דולרים בתביעות אלה.
מרבית הטענות בנושא העתקות מוזיקליות לא מגיעות לבתי המשפט. בדרך כלל הן מוסדרות בשקט בהסכמים פשרה, פעמים רבות בגיבוי של הסכמי סודיות, כאשר התוצאה באה לידי ביטוי בתשלומים כלשהם, או באותיות הקטנות שבהן נכתבים שמות המחברים.
כידוע, חוק זכות יוצרים קובע שורה של זכויות בלעדיות המוקנות ליוצר, וקובע כי עשיית פעולות אלה ללא הרשאה מבעל זכויות היוצרים הינה הפרת זכויות היוצרים. עם זאת, חשוב לזכור כי מרחב הביטוי המוסיקלי מוגבל מעצם טבעו בשל מספרם המוגבל של התווים, ולכן נושא הפלגיאריזם המוסיקלי או העתקה הוא נושא מורכב, המצריך פעמים רבות שימוש בחוות דעת של מומחים מתחום המוסיקולוגיה, שכן נדרשת הבנה בקומפוזיציה ובתיאוריה מוסיקלית, דבר שאיננו, בדרך כלל, נחלתם של המשפטן הרגיל או השופט. נכון להיום, קיים בלבול רב, באשר למה מותר ומה אסור לאחר פסק הדין בפרשת פארל וויליאמס.
יצירה מוזיקלית והגנת זכויות יוצרים
חוק זכות יוצרים מעניק הגנה ליוצריהם של יצירות מוזיקליות, אך החוק אינו מגדיר מה יחשב כיצירה מוסיקלית. אפשר כי הדבר נובע בשל כך שדיני זכויות היוצרים כפי שהתעצבו מלכתחילה, לא התיימרו לכלול הגנה על יצירות מוסיקליות. מעבר לכך, נושא הגדרת היצירה המוסיקלית לא הגיעה לעיתים תכופות לבתי המשפט, ויתכן שהדבר נובע בחלקו בשל העובדה כי במקרים רבים, מחלוקות בשאלות כגון רכיבי היצירה המוסיקלית, נוהגות להתברר במוסדות פנימיים של ארגונים מקצועיים, לדוגמא: הליכי בוררות בארגונים יציגים להגנה על זכויות יוצרים, דוגמת אקו"ם.
היצירה המוסיקלית שונה מתחומי אמנות אחרים גם מעצם ההגנה המוקנית בחוק לתקליטים. תקליטים זוכים בישראל להגנת זכות יוצרים כיצירה עצמאית נוסף על ההגנה הניתנת ליצירה המוסיקלית המוקלטת. כלומר, זהו שדה האמנות היחיד מבין הארבעה המוגנים בחוק זכות יוצרים, אשר קיימת ביחס אליו אבחנה בין יצירה מוסיקלית לבין פורמט מוקלט שלה. הסיבה העיקרית להגנה הנפרדת על תקליט נעוצה באמנות בינלאומיות ובמסורת המשפטית.
סכסוכים על זכויות יוצרים הם לא תופעה חדשה במוזיקה. יצירה מוסיקלית לא נכללה במקור במסגרת היצירות שזכו להגנה. עם זאת, חשיבותה ומעמדה המשפטי עלו לדיון במחצית הראשונה של המאה ה-18. בתקופה זו, פעלו באנגליה מספר מצומצם של מלחינים זרים וידועי שם, דוגמת ג'ורג פרידריך הנדל, יוהאן כריסטיאן באך ויוזף היידן, אשר היתה להם האפשרות הכלכלית, לצד הכשרון, להתמקד באופן כמעט מוחלט בהלחנה.
בראשית שנות השבעים של המאה ה-18, גבר הלחץ לכלול את היצירה המוסיקלית תחת הגנת חוק זכות יוצרים. אך למעשה היתה זו התביעה שהגישו יוהאן כריסטיאן באך וקארל פרידריך אבל (Abel) כנגד המו"ל לונגמן, בפרשתBach V. Longman [1] אשר בעקבותיה הורחב החוק בשנת 1777 וכלל הגנה על יצירות מוסיקליות ודרמטיות. באך, בנו הצעיר ביותר של יוהאן סבסטיאן באך, אשר עבר לאנגליה ושימש כ"Music Master" אצל מלכת אנגליה, ואבל, שהיה נגן ויולה דה גמבה ומוסיקאי בהרכב קאמרי אצל המלכה, יזמו בשנת 1765, את מה שהפך לימים לסדרת הקונצרטים המצליחה ביותר בזמנו בVauxhall Gardens-. שני המלחינים קיבלו פריבילגיה מלכותית ביחס ליצירותיהם, אך נקלעו לסכסוך משפטי בנדון עם חברת המולות Longman & Lukey. באך תבע את המו"ל על בסיס הפריבילגיה שקיבל, אך הוא הבין שמעמדה נשחק, ולפיכך חיפש להבהיר כי יצירה מוסיקלית נכללת במסגרת חוק המלכה אן. בית המשפט, באמרה קצרה של הלורד מנספילד, הבהיר כי:
"A musical composition is a writing within the Statue of the 8th of Queen Anne".
בתקופה המודרנית, במהלך המאה ה-20 ידועים מקרים מפורסים של תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים.
ידוע במיוחד המקרה של ג'ורג הריסון, מלהקת הביטלס, אשר נקבע כי העתיק את להיט הסולו הראשון שלו "My Sweet Lord" מתוך להיטה של להקת הבנות "השיפונס" He's so fine . המיוחד במקרה זה היה שנקבע כי ההעתקה בוצעה בצורה בלתי מודעת, ולמרות זאת, הריסון נאלץ לשלם פיצויים גבוהים. הריסון כתב בזכרונותיו, כי לאחר אותה החלטה "הוא חש פרנויה ביחס לכתיבת שירים שהחלה התחיל להיבנות אצלי".
מסורתית, בתי המשפט נטו להתבסס בצורה פשטנית על שלושה פרמטרים מרכזיים, בהתייחסם לזכויות היוצרים ביצירה המוסיקלית: בראש ובראשונה למלודיה (קו הלחן), ולצד זה, במידה פחותה, להרמוניה ולמקצב. נדמה כי רדוקציה והתמקדות בלעדית בשלושה רכיבים אלה, חוטאת למהותה וייחודיותה של המוסיקה, באשר מוסיקה מורכבת מפרמטרים נוספים.
מלומדים שונים דוגמת ריצ'ארד מידלטון, טענו כי הטרמינולוגיה של המוסיקה פותחה עבור מוסיקה "קלאסית" ולא עבור מוסיקה פופולרית, ובשעה שיש אוצר מילים נרחב לתיאור הרמוניה, הרי שאוצר המילים לתיאור מקצב, ניואנסים של גובה הצליל (pitch nuance), או גוון (timbre) מצומצם הרבה יותר.
פרשת לד זפלין
אחד השירים המפורסמים בעולם, Stairway to Heaven , עמד במרכזה של סאגה משפטית מפרכת (שלא ברור נכון להיום אם הסתיימה סופית). להלן תקציר:
2014: להקת ספיריט תבעה את לד זפלין בטענה ש-Stairway to Heaven מועתק משיר שלהם – Taurus.
2016: חבר המושבעים וביה"מ פסק לטובת לד זפלין.
2018: ספיריט ערערו וביה"מ לערעורים, הפך את ההחלטה, פסק לטובת ספיריט והחזיר את כולם לבית המשפט.
: 2019משרד המשפטים בארה"ב הצטרף לדיונים משרד המשפטים ביקש מביה"מ מעמד של "ידיד בית משפט", שיאפשר למשרד המשפטים להביע עמדה בדיון. משרד המשפטים הודיע שהוא מצדד בעמדתם של חברי לד זפלין מול ספיריט בתביעת זכויות היוצרים, ונתן חוו"ד לטובת לד זפלין שאומרת שאין מדובר בהפרת זכויות יוצרים.
והנה, לאחרונה, הפך ביה"מ הפדרלי את ההחלטה שהוא עצמו נתן ב 2018 ופסק לטובת לד זפלין!
עוה"ד של ספיריט הודיעו שהם שוקלים כעת את צעדיהם…
האם בזאת נגמה הסאגה של Stairway to Heaven? ימים יגידו…
על מה בכלל הדיון האינסופי? מסתבר שלד זפלין היו להקת החימום של טאורוס בתור הראשון שלהם בארה"ב, וככל הנראה הם שמעו אז את "טאורוס" של ספיריט…
אחד הדברים המייחדים את התביעה הזו היא שנדרשו 44 שנים שנים, מהרגע שהשיר Stairway to Heaven יצא ועד שהוגשה התביעה, והיא הוגשה ע"י עזבון בעל הזכויות של רנדי וולף, הגיטריסט של טאורוס, כי הוא עצמו נפטר לפני 15 שנים…
מוזמנים להאזין לטאורוס ולהחליט בעצמכם (החל משניה 45 בערך):
https://www.youtube.com/watch?v=xd8AVbwB_6E
פרשת לנה דל ריי ורדיוהד
בפוסט אחר כתבתי על הפרשה המעניינת של לנה דל ריי ורדיוהד:
במקרה מעניין אחר, להקת קולדפליי נתבעה על ידי הגיטריסט ג'ו סטריאני ביחס לכך שהעתיקו משירו If I could fly לצורך שיר הנושא של האלבום Viva la Vida. הנושא נסגר בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.
על פרקטיקות של שאילה והעתקה מוסיקלית
מלומדים שונים עמדו בהרחבה על כך שההיבט של שאילה והעתקה רווח בקרב מוסיקאים, והוא מהווה חלק מקובל של הפרקטיקה המוסיקלית. לקיחת רעיון מוסיקלי ופיתוחו בצורה חדשה הינה מובנת במסגרת התרבות המוסיקלית. כך למשל, פרופ' ארווה עמדה על השימוש שנעשה ביצירות קיימות במסגרת תרבות ההיפ הופ, לצד צורות נוספות של יצירות פוסטמודרניות, יצירות מסוג לקיחה (appropriative) מעצם טבען, והדגימה כי תרבות ההיפ הופ הראתה כי קיים ערך אמנותי מובהק בשילוב יצירה קיימת ביצירה חדשה. מיקום השיח אודות היפ הופ הינו חשוב הואיל ודיני זכויות היוצרים מעוררים הנחות תרבותיות אודות האסתטיקה הראויה של יצירות תרבותיות. דיני זכויות היוצרים איפוא לא מעוצבים רק על ידי הקונספט של היוצר אלא הם כוח חשוב בהתכת מושגים של "מחברות" ומתיחת קו אודות צורות ראויות של יצירה תרבותית.
מעבר לכך, הפופולריות של תוכניות הפקת מוזיקה, אשר הינן נוחות לשימוש נגישות כלכלית, ולכן רבים משתמשים בהן, מהווה רובד סיכון נוסף, שכן התוכנות מציעות את אותם הסאונדים למשתמשים השונים, ורבים עושים שימוש באותן דגימות, אותם פלגאינים, כיוון שהם יעילים.
בין השראה להעתקה – פרשת פארל וויליאמס
אלא שבשנת 2015 נפל דבר בתעשיית המוזיקה ויצר מאז אי בהירות רבה בנושא הפרת זכויות יוצרים ביצירות מוסיקליות. השאלה האם הרכיב של התחושה ("Feel") ביצירה המוסיקלית, מהווה בסיס להפרת זכות יוצרים, נדונה לאחרונה בפרשת פארל וויליאמס. בפסק הדין, נפסקו ליורשי הזמר מרווין גיי פיצויים בהיקף של 7.4 מ' דולר כנגד רובין ת'יק ופארל וויליאמס, יוצרי השיר המצליח (לצד הראפר T.I. שהתארח בביצוע השיר) Blurred Lines” ", בגין הפרת זכויות היוצרים בלהיט של גיי משנת 1977 “Got to give it up”. סכום הפיצוי הופחת בהמשך על ידי בית המשפט, אך נקבע כי 50% מהתמלוגים העתידיים אשר ייוחסו לשיר, ישולמו ליורשי מרווין גיי[2].
ה"תחושה" (Feel) של השיר Blurred Line ללא ספק הזכירה את שירו של גיי ואף ריפררה אליו, ואולם נשאלה השאלה האם נחצה במקרה זה קו הגבול, כך שלמעשה בוצעה כאן העתקה – והפרת זכויות יוצרים – ומהו קו הגבול ביחס ל"תחושה" ביצירה מוסיקלית.
עד לאותו מקרה, מוזיקאים ועורכי דין בתחום זכויות היוצרים, סברו כי הרכיבים הללו מותרים לשימוש ואינם מהווים הפרה. פסק הדין ערער את הבטחון של רבים ממחברי השירים.
יש לציין שרובין ת'יק לא היה עד מוצלח במיוחד. בראיונות שהעניק לפני המשפט הוא ציין שהוא המרווין גיי הלבן, ששירו של גיי אכן שימוש השראה לשירו, אך בבית המשפט הוא התכחש לכך, ואמר שהיה שיכור כשדיבר עם העיתונאים שראיינו אותו.. פארל וויליאמס הודעה שגיי הוא האמן האהוב עליו.
לאחרונה נערך כנס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת NYU ובמסגרת זו נערך הפאנל Proving Similarities בנושא פסק הדין, בהשתתפות העדות המומחיות אשר ייצגו את הצדדים בפרשת פארל וויליאמס: Judith Finell אשר ייצגה את יורשי מרווין גיי, ו- Sandy Wilbur אשר ייצגה את הנתבעים.
פינל ציינה כי בדרך כלל מוזיקולוגים בוחנים את ההעתקה הנטענת לפי מספר אלמנטים:
Comparative listening, transcription, transposition, Music dissection, Sampling Spectrogram
charts.
תפקידם של המוזיקולוגים לזהות את הקטעים "המועתקים", ולבחון כמה משמעותיים הם בשיר המקורי, האם הם מהווים את ה"הוק"? ברגע ששומעים את השיר – האם מכירים את השיר? האם הקטעים המקורי והמועתק דומים בצורה משמעותית? האם יש סאונד מובחן (לדוגמא ה- Beach Boys).
לצורך הוכחת ההעתקה יש להוכיח כי לנתבע היתה נגישות ליצירתו של התובע, וכן כי החלק שהועתק מהיצירה מהווה חלק ניכר ומהותי מהיצירה. בחינת המהותיות של החלק המועתק הינה בחינה איכותית.
בנושא זה חשוב לשים לב למיתוסים שונים שקיימים, כמו:
“מותר להשתמש בעד 30 שניות משיר”, או “מותר להשתמש בעד 10% מהיצירה”, או: אם אני מעתיק רק עותקים ספורים ולא מוכר אותם למטרות רווח, זה כשר” –הנחות אלו הינן מוטעות ומטעות.
בפאנל, הציגה פינל את מה שהוצג במהלך המשפט לחבר המושבעים:
תפקיד הבס והקלידים בתיבות 1-8 בשירו של מרווין גיי אל מול תפקידי הבס והקלידים בשירו של וויליאמס.
פינל הדגימה 8 מוטיבים דומים:
- Signature Phrase
- Hooks
- Theme x
- Bass Melodies +Descent
- Keyboard part
- Word painting – "Up" / "Down"
- Lyrics
- Parlando/ Rap
שימוש בחלקי יצירות, הפכו ל"אבני הבניין" של יוצרים שונים ושל ז'אנרים מסויימים. במקרה זה לדוגמא, לא היתה כל העתקה של המילים או של הלחן. ההפרה שנטענה היתה ביחס ל"גרוב" הכולל של היצירה, שהינה בחלקה הודות לאופי ההקשתי (percussive) של השיר. פסק דין זה שבו ההפרה המיוחסת הינה בקשר ל"גרוב" או ל"feel" של השיר, עורר מחלוקת ונמתחה עליו ביקורת. אין הדבר נובע רק מכך שיוצרים עושים שימוש ביצירות קודמות, אלא גם מחמת הצמצום הקיים בבסיס אוצר המילים המוסיקלי. כך למשל ידועה אמרתו של השופט לרנד הנד, כי:
“It must be remembered that while there are an enormous number of possible permutations of the musical notes of the scale, only a few are pleasing; and much fewer still suit the infantile demands of the popular ear. Recurrence is not therefore an inevitable badge of plagiarism.”[3]
כמפורט לעיל, ה"תחושה" (Feel) של השיר Blurred Line ללא ספק הזכירה את שירו של גיי ואף ריפררה אליו, ואולם נשאלה השאלה האם נחצה במקרה זה קו הגבול, כך שלמעשה בוצעה כאן העתקה – והפרת זכויות יוצרים – ומהו קו הגבול ביחס ל"תחושה" ביצירה מוסיקלית.
פסק דין זה עורר דיון בקרב מלומדי זכויות יוצרים וכן מוסיקאים באשר להבדלים בין פלגיאריזם לבין מחווה (Homage), וכן בדבר ההשפעה שעשויה להיות לפסק הדין על תהליך היצירה. כך למשל, עצומה עליה חתמו למעלה מ-200 מוזיקאים מובילים, נטען כי החלטה זו עשויה להוות "אפקט מצנן" על יצירתיות, וכי ה"תחושה" (Feel) או ה"אווירה" (Vibe) של השיר, מהווים מטה-דאטה בעולם הדיגיטלי. בין הקשיים עליהם הצביעו מלומדים, עולה כי פסק הדין הוכרע על ידי חבר מושבעים אשר דרך כלל הינם חסרים את ההבנה המקצועית להחליט בשאלות אלה, לרבות ביחס למה מהווה רעיון מוסיקלי (Musical idea) והבעה מוסיקלית (Musical EXPRESSION).
מעבר לכך, פסקי דין מעין אלה, והעדר אמות מידה ברורות באשר לרכיבים המהווים את אבני הבניין של היצירה המוסיקלית עשויים להיות בעלי "אפקט מצנן" על התהליך היצירתי, ועלולים לגרום לכך שיוצרים יוכלו להעתיק יותר מידי, או לחילופין, פחות מידי מיצירות קודמות, תוצאות מתסכלות ולא רצויות עבור תעשיית המוסיקה. מעבר לכך, הדבר עשוי לעודד התנהגות מונופוליסטית, כאשר יוצרים יבקשו ליצור מונופול על "אוסף צלילים" העשויים להפוך לפופולריים. אפקט מצנן אינו רצוי שכן הוא עלול לתרום לעצירתה של התפתחות מוסיקלית מועילה.
אנקדוטה מעניינת לציון בהקשר זה הינה שהפאנל האמור צולם והוידאו הועלה ליוטיוב, לעמוד של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת NYU, אך מערכת ה- Content ID זיהתה את הוידאו ככולל תכנים מפרים, ובעלי הזכויות דרשו את הסרתו. כידוע, במקרה של תביעות מרובות ליוטיוב, העמוד עלול להימחק כליל מיו-טיוב, ולגרום לנזק רב עבור אותו משתמש , שלעיתים צבר צפיות מרובות מוניטין ופעילות רבה המבוססת על אותו עמוד. אנשי הפקולטה למשפטים ניסו ליצור קשר עם יו-טיוב, על מנת לברר את העניין ולקבל תשובות, אך לא קיבלו תשובות לפנייתם. במקרה זה, עקב קשרים אישיים של אנשי המרכז לחדשנות וטכנולוגיה ב- NYU הם הצליחו לפנות לגורמים ביו-טיוב, ובסופו של דבר הסרטון לא הוסר (והנה הקישור להרצאה המעניינת: https://www.law.nyu.edu/centers/engelberg/news/2020-03-04-youtube-takedown
אך סביר כי המשתמש הפרטי, לא היה מקבל תשובות כאלה. נדמה כי יש בכך כדי להצביע על הבעייתיות הטמונה, בין היתר, בשימוש בפילטרים לסינון תכנים באינטרנט, ובכך שסרטון שמבקש לבאר את נושא זכויות היוצרים, ונדמה כי מהווה "שימוש הוגן", כמעט מוסר מהאינטרנט בשל מנגנון הנשען על דיני זכויות יוצרים.
פרשת קייטי פרי
לפני כשנה, חבר מושבעים בבית משפט פדרלי בקליפורניה קבע שקייטי פרי הפרה בלהיטה משנת 2013 Dark Horse את זכויות היוצרים בשיר ראפר נוצרי בשם Flame סביב שירו Joyful Noise אשר יצא לאור בשנת 2008.
לשני השירים אין אותה מנגינה, או אותו מהלך אקורדים, או אותו בייסליין, או גרוב תופים.
שני השירים חולקים בסה"כ אוסטינטו בן 6 תוים. את 6 התוים שומעים רק בבתים ולא בפזמון של Dark Horse, אבל הם חוזרים לאורך כל השיר Joyful Noise.
קייטי פרי ושותפיה לכתיבת השיר הצהירו שמעולם לא שמעו את Joyful Noise . הם אפילו הביאו דוגמאות לשני שירים שקדמו ל-Joyful Noise וגם להם יש את אותו אוסטינטו, וטענו שאין שום אפשרות לרשום את האוסטינטו כמוגן ע"י זכויות יוצרים.
אבל למושבעים זה לא שינה. עצם העובדה ששני השירים חלקו את 6 התוים הללו, ושהשיר Joyful Noise יצא קודם – קובעים שקייטי פרי הפרה את זכויות היוצרים ופסקו 2.78 מליון דולר לחובתה.
פסק הדין הדהים את תעשיית המוזיקה וגם את עולם המשפט. עורך דינה של פרי טען כי "הם מנסים להיות בעלים של אבני הבניין של המוזיקה, האלף-בית המוסיקלי, שצריך להיות זמין לכל אחד"
("They're trying to own basic building blocks of music, the alphabet of music that should be available to everyone").
הפסיקה היתה בעייתית מאוד לכל כותבי השירים אשר יצרה חוסר ודאות מוחלט והיחשפות לתביעות, ונדמה שהיא המשיכה את הפסיקה הבעייתית בעניין Blurred Lines .
מוזמנים לשמוע מאשאפ של שני השירים כדי שגם אתם תוכלו לחוות דעה על הדמיון או האי-דמיון בין השירים – כאן:
קייטי פרי ושותפיה הודיעו שיערערו על הפסיקה.
הם אכן ערערו, ולאחרונה ביה"מ קיבל את ערעורה של פרי וקבע כי לא קיים מספיק דמיון בין השירים ועל כן קייטי פרי ושותפיה ליצירה לא היו צריכים להעניק קרדיט או תמלוגים לתובעים.
סיכום
התוצאה של הליכים אלה הינה כי יוצרים צריכים להתמודד על חששות מוגברים ובדיקות קפדניות של היצירות, על מנת להימנע מתביעות משפטיות. חברות תקליטים מסויימות מעסיקות מוזיקולוגים מומחים על בסיס קבוע על מנת להימנע מתביעות פוטנציאליות, בטרם יציאת השירים. חלקן עושות שימוש בפוליסות ביטוח מיוחדת, להגנה מפני נזקים בתביעות של הפרת זכויות. ליוצרים העצמאיים אין בדרך כלל את המשאבים הללו, ולכן הם יותר חשופים, ולעיתים מאד חוששים. יש מוזיקאי מפורסם שלפני שהוא מוציא אלבום הוא מזמין אנשים רבים לביתו ומשמיע להם את השירים, על מנת לבדוק האם הללו דומים לשירים אחרים. הוא מפחד מאד שיתבעו אותו.
השפעת התביעות הללו על הליך היצירה אינה דבר רצוי, ונדמה שזה מעיק על הכתיבה.
פתרון טכנולוגי ?
לאחרונה פורסם כי Damien Riehl , עו"ד אמריקאי ומוזיקאי, וחברו המתכנת Noah Rubin ביקשו להוכיח כי קיים בעולם מספר מוגבל של מלודיות, ןמשום כך, הרי שמספר האפשרויות ליצור הינו מוגבל, וזה כמעט בלתי נמנע להעתיק בטעות לחן של יוצר אחר. לשם כך הם הגו רעיון לבנות תוכנה היוצרת באמצעות אלגוריתמים את כל הקומבינציות האפשריות, 68 ביליון מלודיות המורכבות משמונה תווים, וזאת במטרה שהתוכנה שלהם, All The Music, שפתוחה לקהל הרחב, תאיין את הטענות האפשריות להפרת זכויות יוצרים, ותשחרר אותם לשימוש הציבור.
לקישור לראיון TED עם דמיאן ריהל: https://www.ted.com/talks/damien_riehl_copyrighting_all_the_melodies_to_avoid_accidental_infringement
עבודתם מעוררת שאלות חשובות ורלבנטיות בתחום זכויות היוצרים, והיא מאתגרת את נושא היצירתיות המוסיקלית במספר רבדים, לרבות ביחס לנושא מחברות מוזיקלית באמצעות תוכנה, והאם הדבר מוגן בזכויות יוצרים, והאם הדבר זהה ליצירה של מלחין אנושי. במקום אחר כתבתי על יצירת מוזיקה באמצעות בינה מלאכותית:
והנה קישור לראיון עימי בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=U16W8R4fy_0
לא בטוח שריהל ורובין יצליחו לעשות את מה שהם מקווים, וממילא דיון מעמיק בנושא הנושא חורג ממסגרת פוסט זה, אך מכל מקום, ההשלכות המשפטיות של הנושא הן חשובות, הן מצביעות על חלק מהפגמים בשיטת זכויות היוצרים הנוכחית, והן מעלות לדיון שאלות חשובות בנושא מחברות מוזיקליות ויצירתיות, והתאמתן לעידן הדיגיטלי.
להליכים ותביעות אלו השלכות מרחיקות לכת על מוזיקאים, אשר חלקם נאלצים להסכים לויתורים על תמלוגים, להוצאות על ביטוחים ואף על הליך היצירה והאופן שבו שירים נוצרים. כפי שכתב אוון בוגארט שעבד עם זמרות דוגמת ביונסה, מדונה וריהנה, תיאר את החששות שלו כשהוא כותב, מחשש שהכתיבה (מילים או לחן) עלולה לחצות קו שהוא לא יכול להתחקות אחריו :"אני לא צריך לחשוב על תקדים משפטי כשאני מנסה לכתוב פזמון", ונדמה , שבין באמצעות חקיקה, ובין במסגרת פתרונות טכנולוגיים, יש צורך להסדיר את הנושא בצורה ברורה ולהתאימו לעידן הדיגיטלי.
[1]. 98 Eng. Rep 1274, 1274,1275 (K.B. 1777) בו נקבע כי יצירה מוסיקלית אף היא מהווה מושא להגנת זכות יוצרים.
[2]. ראו: http://www.courthousenews.com/2015/07/15/Blurred%20Lines%20Ruling.pdf
[3]. DARRELL v. JOE MORRIS MUSIC CO 113 F.2d 80 (2d Cir. 1940)
- Katy_Perry_-_MTV_VMA_2011.jpg: Philip Nelson from San Antonio, TX, USA קרדיט תמונה
- derivative work: Truu (talk)
