על דודו פארוק ושפיטה
בחודשים האחרונים זכו שתי דמויות אניגמטיות וספק פארודיות לעורר עניין רב בציבור, להפוך לתופעות תרבותיות מרכזיות של התקופה, וזאת לצד ביקורת רבה על שנמתחה על הדמויות והשירים המבוצעים על ידיהם: שפיטה שהגיעה לגמר הכוכב הבא לאירוויזיון וכמעט זכתה לייצג את ישראל באירוויזיון, לצד דודו פארוק, כוכב רשת שיוצר סרטונים מטורפים שזכו למיליוני צפיות ביו-טיוב.
שפיטה (רותם שפי) היא זמרת ויוצרת, בוגרת רימון שלפרצה לתודעה בזכות ביצועים ייחודיים לשירי רוק קלאסיים, דוגמת "קארמה פוליס" של רדיוהד, ששפיטה יצרה ועיבדה בצורה יחודית לסגנון ערבי, הכולל עוד וכלים מסורתיים נוספים. שפיטה מופיעה בדמות, של מעין דיווה ערבייה, מצחיקה, מלאת בטחון ושנונה. היא נוהגת להתאפר בכבדות, ללבוש שמלות ערב ססגוניות, לענוד תכשיטים נוצצים ולעיתים בצירוף מקל הליכה מעוטר.
לביצוע של השיר My Way על ידי שפיטה במסגרת התוכנית הכוכב הבא:
דמותו של דודו פארוק הפכה למופע ויראלי ומסקרן. פארוק (אורי קומאי) הוא דמות פיקטיבית בזירת ההיפ הופ המקומית, שמתאפיינת בסממנים אנטי מערכתיים, עברייניים, מיניים, ובדימויים אלימים וקיצוניים. השירים זכו למיליוני צפיות ואף זכו להומאז'ים ופרודיות בעצמם.
שתי הדמויות האניגמטיות עוררו עניין רב וגנבו את ההצגה, אך גם היוו מוקד לביקורת נוקבת, ונראה שבין אם אהבתן אותן או לא, לא ניתן היה להתעלם מהן:
דמותה של שפיטה ספגה ביקורת בתקשורת (1]. כך למשל לדעתו של עינב שיף, שפיטה מהווה זיוף תרבותי אוריינטליסטי ומתנשא. לדבריו, בדמות זו אין אירוניה, ביקורתיות, מודעות, מקוריות או תוכן מהותי, אלא מדובר בתחפושת מושקעת.
גם בקרב אמנים ערביים-ישראלים נמתחה ביקורת כנגד שפיטה. המוזיקאית והשחקנית מירה עווד טענה שדמותה של שפיטה צוחקת באופן סטראוטיפי ומתנשא על אוכלוסייה מוחלשת. לדברי הזמר והשחקן בסאם בירומי, לשעבר סולן להקת "חלאס", שפיטה אינה מביאה בשורה מבחינה אמנותית. לדבריו, היא מנסה לצחוק על החברה הערבית, ומזלזלת בפופ האוריינטלי ובאמניו. הזמר והמוזיקאי ג'ואן ספדי הלין על ביצועיה המזויפים והמוגזמים לדעתו. כמו כן, הזמרת והשחקנית אמל מורקוס טענה שיש בדמותה של שפיטה אלמנט גזעני.
לצד הביקורות השליליות על דמותה, שפיטה זוכה גם לביקורות חיוביות. לדברי האמן אסף אמדורסקי שפיטה "עושה כבוד למוזיקה הערבית".
דודו פארוק ספג ביקורת רבה בעקבות המסרים המועברים בשיריו. הוא הואשם בביזוי נשים, הפצת מסרים אלימים מינית, פוגעניים ושוביניסטיים, ופניות שונות הוגשו לבטל את הופעותיו. לצד זה הקליפ שלו זוכים למיליוני צפיות, הוא הפך לפרזנטור של חברה מסחרית ונבחר בתואר "הגבר הסקסי" של קוראי פנאי פלוס.
על פרודיה וזכויות יוצרים
מאז המאות ה-17-18 מונח זה משמש פעמים רבות כדי לתאר חיקוי קומי של סגנון כתיבה כדי להלעיג את איכות היצירה המחוקה. תכונות הפרודיה הן להשתמש ביצירה קיימת מחד, אך להיות שונה באופן ברור ממנה ועם זאת לאפשר ביטוי של הומור או לעג נוסף.
תכונות הפרודיה הן להשתמש ביצירה קיימת מחד, אך להיות שונה באופן ברור ממנה ועם זאת לאפשר ביטוי של הומור או לעג נוסף.
פרודיה קוראת תיגר על כמה מהעקרונות הבסיסיים ביותר של דיני זכויות יוצרים, לדוגמא מחברות, מקוריות ובעלות, והיא מציבה קושי ממשי בפני דיני זכויות היוצרים, הואיל ויוצרי הפרודיה מבצעים שימוש שהוא לעיתים מהותי ביצירה המקורית לצורך יצירת הפרודיה, כאשר במרביתם המוחלט של המקרים הדבר נעשה ללא קבלת אישורו של היוצר המקורי.
הפרודיה משתמשת בלב לבה של היצירה, אך יוצרת מרחב אשר במסגרתו קיים חופש יצירתי שאינו תלוי בנגישותם של ביטויים לא מוגנים (כמו רעיונות ועובדות) ואף מתירה שימוש בחלקים מוגנים ביצירות.
חשוב לציין כי פרודיה תופסת מקום מרכזי בעשייה האמנותית העכשווית, בפרט בעידן הפוסט-מודרני. לינדה האטצ'ון, טוענת כי לעומת המודרניזם אשר התאפיין במושגים כמו "מקוריות אסתטית ושלמות טקסטואלית", הרי שהאמנות הפוסט מודרנית, הינה ביסודה פרוייקט בעל סתירות: "צורות האמנות שלו מנצלות את הקונוונציה לטובה ולרעה, מבנות אותה ואחר כך חותרות תחתיה בדרכים פרודיות, ומתוך מודעות עצמית מצביעות גם על הפרדוקסים הפנימיים וגם על הארעיות שלהן עצמן – וגם, כמובן, על הקריאה המחודשת הביקורתית או האירונית של אמנות העבר. בכך שהיא מערערת בבירור בדרך זו על מושגים כמו מקוריות אסתטית ושלמות טקסטואלית, האמנות הפוסט מודרנית מציעה מודל חדש למיפוי קו הגבול בין האמנות לבין העולם. מודל זה פועל מתוך עמדה שנמצאת בתוך שניהם, ויחד עם זאת לא בתוך אף אחד מהם. זהו מודל שהוא גם חלק מהדבר, ויחד עם זאת עדיין מסוגל למתוח ביקורת על הדבר שאותו הוא מבקש לתאר"[2]. האטצ'ון סבורה כי האפקט הפרודי מושג ממיקום של יצירה קיימת בקונטקסט חדש. עבורה, ההתייחסות ליצירה או לסגנון ממרחק ביקורתי, הינה בעלת משמעות רבה. הפרודיה פורצת תבניות חשיבה מסורתיות ומעודדת תהליכים יצירתיים נוספים.
הומור ופרודיה
הומור נתפס כחלק מההבנה החברתית של פרודיה. סובר טוען כי "הביקורת ההומוריסטית היא אמצעי ידידותי ויעיל יחסית, לעומת ביקורת תוקפנית ישירה ולא הומוריסטית". ההומור בכללו מכיל בתוכו אלמנט ביקורתי. בזה שאנחנו צוחקים ממצב של הומור אנחנו מבטאים ביקורת כלפי הגורם הנצחק. ביקורת זו יכולה להיות כלפי אדם, כלפי מצב או כלפי צורת חשיבה מוטעית. לעתים הביקורת עדינה ובלתי מורגשת ולעתים חריפה עד כדי כך, שההומור באופן מודע, או שלא, הופך להיות אמצעי תוקפני. האדם בהתפתחותו התרבותית ידע להמיר תוקפנות פיזית בתוקפנות מילולית. ניתן לומר שההומור המילולי התוקפני הוא השכלול הגבוה ביותר של תוקפנות מילולית. יכולת זו של ביקורת נוקבת עד תוקפנות בוטה ניתן לראות ביצירות סאטיריות בתאטרון ובטלוויזיה, כמו לדוגמא במחזותיהם של אריסטופנס ומולייר, או בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". כמו כן משמש ההומור המילולי ביומיום כתחליף אופציונלי לתוקפנות פיזית או מילולית שעדיין שגורים במחוזותינו. הומור תוקפני יכול להכאיב למושא ההומור ולגרום הנאה רבה למי שעושה בו שימוש או צוחק ממנו[3].
פרודיה כשימוש הוגן ?
במשך מאות שנים, נעשה שימוש בפרודיה ובסאטירה, לצרכי אמנות, ביקורת והומור. עוד בשנות השישים של המאה הקודמת, בית המשפט בארצות הברית קבע שהפרודיה זכאית לחופש מהותי – הן כאמנות והן כצורת ביקורת חברתית וספרותית[4], בציינו בפרשת Berlin V. E.C. Publication, Inc[5]. , כי :
"Parody and satire are deserving of special freedom – Both as entertainment and a form of social and literary criticism",
חוק זכות יוצרים האמריקני משנת 1976 מאפשר לפרודיה לחסות תחת הגנת השימוש ההוגן.
בישראל, בהתאם לחוק זכות יוצרים, העתקת חומר מוגן מהווה הפרה של זכויות היוצרים של היוצר, אלא שבמצבים מסוימים, המחוקק קובע כי ראוי לאפשר שימוש ביצירה מוגנת, למטרות מסוימות. כיום, סעיף 19 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 קובע כי שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
במשפט הישראלי נכללות הן הפרודיה והן הסטירה, כמו גם הביקורת האקדמית בגדר המונח "ביקורת", שבסעיף 2 (1) לחוק, לפחות לצורך סיווג מטרת השימוש, בית המשפט העליון קבע כי הרעיון העומד בבסיסה של ההגנה שבסעיף 2 והרצון לאפשר קידום התרבות והערכים החברתיים הגלומים בה תקפים באופן זהה הן לגבי הפרודיה והן לגבי הסטירה.
בבואו לבחון את הלגיטימיות של הפרודיה, על בתי המשפט לשקול שני שיקולים מנוגדים: האינטרס של היוצרים למסחר את היצירה המוגנת אל מול השיקול הציבורי לחופש הביטוי. לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
מעמדה החברתי החשוב של הפרודיה בדין האמריקאי הוכר בבית המשפט העליון בפרשת Campbell V. Acuff-Rose Music Inc.[6]. כאשר במקרה זה עמד בית המשפט על חשיבותה של הפרודיה כצורת תקשורת חברתית אשר ניצבת בלב ליבה של הגנת השימוש ההוגן. פסק הדין, אשר תואר כחשוב ביותר בתחום דיני זכויות היוצרים במאה העשרים, היווה נקודת מפנה בו בית המשפט בחן לעומק את נושא הפרודיה. בית המשפט העליון בארה"ב בפרשת Campbell דן בזכותו הבלעדית של התובע ביצירה המוסיקלית בשיר "Oh, Pretty Woman". בית המשפט מצא שגרסת הראפרים, להקת 2 Live Crew ,ששרו אודות "אשה יפה" ("Pretty Woman") תוך שינוי המילים ל"אשה גדולה ושעירה", מותחת ביקורת פארודית על המקור. לאחר שעברה גם את מבחני ההוגנות הנוספים, נקבע כי היא בגדר שימוש הוגן[7].
פרודיסט בולט הינו הזמר והיוצר Weird Al Yankovic ("אל ינקוביץ המוזר") שזכה לתהילה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, בזכות פרודיות שיצר ללהיטים שונים. ינקוביץ יצר את הפרודיה "Eat It" על שירו של מייקל ג'קסון Beat It, את הפרודיה "Like A surgeon" על שירה של מדונה "Like A virgin". ועוד[8]. פרודיות אלו הפכו ללהיטים ומכרו מיליוני עותקים, והפכו את אל ינקוביץ להצלחה מסחרית. ההקלטות של היוצר, הדגימו את הפוטנציאל הכלכלי והיוקרה של פרודיה מוסיקלית. ינקוביץ מכר מיליוני עותקים מההקלטות שלו.
שימוש מעין זה מעלה את השאלה מי זכאי ליהנות מרווחי פרודיות אלה? האם היוצר המקורי של השיר או הפרודיסט? במקרה זה, ינקוביץ עצמו מבהיר באתר שלו כי השימושים שהוא עושה הינם ברשות בעלי הזכויות:
“Al does get permission from the original writers of the songs that he parodies. While the law supports his ability to parody without permission, he feels it’s important to maintain the relationships that he’s built with artists and writers over the years. Plus, Al wants to make sure that he gets his songwriter credit (as writer of new lyrics) as well as his rightful share of the royalties”. [9]
בעת האחרונה נוצרות פרודיות אינטרנטיות רבות הכרוכות בעריכה מחודשת ומאש אפים של סרטים, סדרות ושירים. כך למשל לפרודיה על השיר של מיילי סיירוס "Racking ball" זכתה ללמעלה מ-50 מיליון צפיות ביו-טיוב.
גם בישראל, זכו שירים רבים לפרודיות, החל מדמותו של האשם תמיד (יאיר ניצני), ועד לדדי דדון, אשר ביצע במסגרת "מדורת השבט" הטלויזיונית "ארץ נהדרת", את השיר "בא אלייך במטוס", כפרודיה על השיר טיסה 5325 של הזמר משה פרץ. "מתוקה מהחיים", שיר שיצא כפרודיה ("דאחקה") אך הפך ללהיט על כשלעצמו, ונטען כי קשה להבדיל בין הפרודיה לבין השיר האמיתי.
סיכום
פרודיה יוצרת תרומה משמעותית. פרודיה משפיעה על האופן שבו אנו מעריכים ביטוי אמנותי ועל המוסכמות החברתיות המשויכות לז'אנר מסויים. יתרה מכך, בחברה המודרנית, המעודדת התבוננות עצמית, פרודיה משמשת כלי יעיל לשיח, המעריך מחדש את היחסים במשולש שבין היוצרים, היצירות והמשתמשים. היא מאפשרת איתגור וערעור של המוסכמות החברתיות והתרבותיות על- ידי הגחכתם, והשמעת ביקורת אפקטיבית ביחס אליהן.
הפרודיה חושפת צוהר למימד חדש וזווית ראייה חדשה, ונראה שבמקרים רבים חשיפת קהל המשתמשים לז'אנרים באופן הומוריסטי, עשויה לאפשר בהמשך הקשבה אמיתית. זוהי חשיבה יצירתית השואפת לסלול דרכים חדשות ולמצוא פתרונות חדשניים. גם אם לעיתים היא פרובוקטיבית ומאתגרת, נראה כי למרות שפרודיה, הינה יצירה נגזרת, הרי שהיא מהווה גם יצירה תורמת ומחדשת, המספקת רובד נוסף וחשוב, על זה של היצירה המקורית.
[1]. ראו ויקיפדיה ומראי המקום שם: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%94_(%D7%96%D7%9E%D7%A8%D7%AA)
[2]. Linda Hutcheon, "Beginning to Theoize Postmodernism", Textual practice 1 , No. 1, 1987
[3] אריה סובר: הומור – בדרכו של האדם הצוחק, הוצאת כרמל (ירושלים), 2009, בעמ' 55.
[4]. Ivring Berlin et al V. E.C. Publications, Inc. 329 F2d 541 (2d Cir. 1964 )at 545 Per Kaufmann J.
[5] Berlin V. E.C. Publication, Inc. 329 F.2d 541,545 (sd Cir. 1964)
[6]. Campbell V. Acuff-Rose-Music Inc. . 510 U.S. 569 '579 (1994) . ראו להרחבה אודות פרשת קמפבל וההנמקה של ביהמ"ש במאמר:
Bridy, Annemarie, Sheep in Goates' Clothing: Satire and Fair Use after Campbell V. Acuff-Rose Music Inc., 51 J. Copyright Soc'y U.S.A. 257, 278 (2004) at p. 271.
[7]. ראו טוני גרינמן, זכויות יוצרים, הוצאת איש ירוק, 2008, בעמ' 431.
[8]. ראו : Charles J Sanders & Steven R Gordon, Stranger in Parodies: Weird Al nd the Law of Musical Satire, 1 FORDHAM ENT. MEDIA & INTELL. PROPR L.F 11,11, (1990)
[9] www.weirdal.com/faq.htm
