במהלך קיץ 2009, בילתה הגב' ליאת אלימי יחד עם בני משפחתה באתר קייקי כפר בלום.
במהלך השייט, צולמה אלימי ע"י צלם ובסיומו רכשה את התצלום.
אלימי, אשר אותה העת הייתה מועסקת כעוזרת מנכ"ל הנתבעת, מסרה את התמונה למעסיקה, על מנת שזה יעשה בו שימוש פרסומי לאתר שיט קיאקים המכונה "קייקי דג על הדן" אותו משווקת הנתבעת.
לטענת התובעים, מדובר בתמונה מקורית אשר זכות היוצר בה נתונה לאתר "קייקי כפר בלום" מכוח ההסכמים עם הצלם, והם טוענים להפרת זכויות כלכליות ומוסריות.
האם התמונה הספונטנית הינה מושא לזכות יוצרים?
בפסק הדין נקבע כי בתי המשפט הכירו גם בצילום שאינו עומד בסטנדרטים אומנותיים, כצילום שחוסה תחת הגנת זכות יוצרים מכוח החוק, ובלבד שיש בו מעט מן המקוריות (דרישת ס' 4(א)(1) לחוק זכויות יוצרים. גם בפסיקה נקבע במקרים דומים כי צילום בדרך כלל, יהווה מושא ראוי לזכויות יוצרים (ראו למשל: רע"א 7774/09 אמיר וינברג נ' אליעזר ויסהוף (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 28.08.12), וקובע כי התצלום הינו מושא לזכות יוצרים. בחירת התזמון הנכון, הקומפוזיציה, בחירת מבע פני המצולמים בעת הצילום (כשהם צוהלים במהלך אקט אקסטרים), בחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכיוצ"ב, כל אלה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה, וראויים להגנת החוק.
למי הבעלות בזכות היוצרים?
ס' 35 (ב) לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 קובע:
"ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת".
החוק נוקט בלשון ברורה: "ביצירה.. שנוצרה לפי הזמנה", משמע, ההזמנה קדמה ליצירה ולא ניתן לפרש הזמנה זו כהזמנה בדיעבד.
בית המשפט מתייחס גם לעניין התמורה לצלם במקרים בהם תיירים או נופשים, מצולמים באקראי באתרי נופש, תוך שהאתר או הצלם מציעים להם למכירה תמונות אלו, ומציין כי במרבית המקרים התצלומים כלל לא נרכשים.
הצלם – היוצר, צובר מאות ואלפי תמונות ובודדות מהן נמכרות תמורת סכום פעוט. אין להשוות מקרה זה לאירועים משפחתיים בהם צלם נשכר תמורת אלפי שקלים ומצלם במשך הערב את האירוע המשפחתי אשר לשמו נשכר.
בענייננו, אין מדובר בהזמנה כנגד תמורה (או הזמנה בכלל), אלא ברכישת עותק מאת היוצר. עוד מדובר ברוכש תמונה שהוא אדם פרטי ולא מזמין עסקי.
העובדה כי הצלם אינו יכול לעשות במקרה מעין זה שימושים פרסומיים, אינה מעקרת את זכות היוצרים שלו ביצירתו כפוף לדיני הגנת הפרטיות.
מהאמור לעיל קובע בית המשפט כי לא ניתן לראות בתצלום המשפחתי כזה הנוצר לפי הזמנה, משכך, לא ניתן לייחס את זכות היוצרים בתמונה לגב' אלימי.
הואיל והצלם העיד כי הועסק אצל מעביד בתקופה הרלבנטית, וגם מעסיקו טען זאת, הרי שהתקיימו יחסי עובד – מעביד, וניתן לקבוע כי התצלום מושא התביעה, צולם "לצורך עבודתו" של הצלם ו"במהלכה".
ס' 34 לחוק זכויות יוצרים קובע:
"מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת", ולפיכך זכויות היוצרים שייכות למעסיק.
עם זאת, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים ובפרטי חקירת העדים, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי נספח שהוצג ולפיו זכויות היוצרים בתמונה מועברות לכפר בלום, נחתם עובר לצילום התמונה.
חוק זכויות יוצרים מאפשר לצדדים לקבוע בידי מי תתגבש הבעלות באופן מפורש או משתמע באשר ליצירה מוזמנת. יודגש כי על פי חוק זכות יוצרים, במידה וזכות היוצרים כבר נתגבשה הרי שחוזה להעברתה טעון מסמך בכתב.
סיכומו של עניין, זכות הבעלות בתצלום נתונה למעבידו של היוצר. אך שעה שהמעביד אינו תובע בתיק זה ונוכח העובדה כי קייקי כפר בלום לא עמדו בנטל להוכיח העברה בכתב של זכות הבעלות ביצירה לידיהם, הרי שדין התביעה להפרת זכויות יוצרים לדחייה.
הזכות המוסרית
להבדיל מהזכות החומרית שנדונה עד כה, פרק ז' לחוק זכויות יוצרים דן בזכות המוסרית הנתונה ליוצר יצירה אומנותית. הזכות המוסרית היא, זכות אישית, המעניקה קשר בין היוצר ליצירתו, היא ניתנת ליוצר ולאו דווקא לבעלים הראשון של זכות היוצרים.
סעיף 45(ב) לחוק קובע:
"הזכות המוסרית הינה אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
לאור האמור, הרי שהזכות המוסרית תעמוד ליוצר גם לגבי יצירה שנוצרה במהלך עבודתו אצל מעביד. בחינת הפרת הזכות המוסרית כפופה למבחן הסבירות.
ביהמ"ש קבע כי העובדה שהנתבעת עשתה שימוש בתמונת היוצר ובדגש למטרה פרסומית, ללא אזכור שם היוצר, פוגעת בזכותו המוסרית.
בית המשפט קובע עוד כי זכות יוצרים באשר היא, צריכה להגנה מוגברת, בוודאי בעולם הטכנולוגי בימנו, בו ניתן בקלות יחסית לגזול פרי עמלו של יוצר, או לשנותו, וקובע פיצוי בסך של 75,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית.
סוף דבר
ביהמ"ש דוחה את תביעת התובע 1 כנגד הנתבעת, ומחייבו בהוצאות בסך 25,000 ₪.
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת עשיית שימוש בתצלום נשוא התביעה.
בגין הפגיעה המוסרית שפגעה הנתבעת בצלם, תפצה הנתבעת, צוקי מנרה בע"מ את התובע 2, בסך של 75,000 ₪, בתוספת סך 10,000 ₪ הוצאות משפט.
משרדנו מתמחה בדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני, ובליווי יוצרים, ממציאים, יזמים וחברות. לייעוץ משפטי הנכם מוזמנים ליצור עמנו קשר בטלפון 077-2107000 או בדוא"ל [email protected]
הערה:
סקירה זו אינה מהווה ייעוץ משפטי ו/או מקצועי כלשהו, ואין להסתמך עליה.
שירותינו בתחום זכויות היוצרים: כאן.
