גניבת עין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות תשנ”ט- 1999 הקובע כי:

  • “לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר”.
  • שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין.

בעבר, עוגנה עוולה זו בסעיף 59 לפקודת הנזיקין.

על הטוען לקיומה של עוולת גניבת העין, להוכיח את התקיימות היסודות הבאים: (1) כי רכש מוניטין בטובין או בשירות באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עימו; (2) כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב או עלול לטעות לחשוב כי הטובין או השירות הניתנים על-ידי הנתבע הינם בעצם של התובע

יסודותיה הבסיסיים של העוולה, כפי שנקבעו ונשנו בשורה ארוכה של הלכות, הם אלה:

א.        הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו  להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב.        הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

הפסיקה קבעה שלושה מבחנים עיקריים (הידועים בכינוי “המבחן המשולש“) המשמשים להכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה:

מבחן המראה והצליל – זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות – מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. כך למשל נקבע, כי כאשר מדובר במוצרים שעלותם גבוהה או בשירותים בעלי חשיבות גבוהה, ייטו הצרכנים לערוך בדיקה מעמיקה יחסית טרם ביצוע העסקה, ואז הסיכוי לטעות קטן יותר. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים: האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין – כולל מבחן ה”שכל הישר”, מבחן זה הינו מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

 

קיים דימיון רב בין ההפרה בדיני סימני מסחר ועוולת גניבת העין. עם זאת יסודותיה של עוולת גניבת עין שונים מיסודותיה של תביעה בגין הפרת סימן מסחר, ואף מושא הבדיקה בשני המקרים הוא שונה. כך, להבדיל מהעילה של הפרת סימן מסחר, בגניבת עין נדרש התובע להוכיח קיומו של מוניטין. יצויין, כי עוולת גניבת העין אינה דורשת כי השם נשוא התביעה יהיה סימן מסחר רשום, ודי בהוכחת קיום המוניטין של התובע בעסקו כדי להעניק לשם הגנה

יסוד ההטעיה בשני המקרים שונה גם הוא, שכן בהפרת סימן מסחר ההשוואה נעשית בין הסימנים עצמם, בעוד שבגניבת עין ההשוואה רחבה יותר.

בית המשפט העליון (כב’ השופט גרוניס) הצביע על הבדל בין הדינים:

“עלאף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם...”. ובמקום אחר, מפי השופטת שטרסברג כהן:

“בהפרת סימן מסחר, בודקים אם הסימן שלגביו נטען שהשימוש בו מפר סימן מסחר רשום, דומה באופן מטעה לסימן הרשום. ואילו בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשי הנתבע הוא מטעה או מבלבל לאור המוניטין של התובע במוצר”.

הסעדים:

גם במקרה זה, בדומה לחוק זכות יוצרים, החוק קובע כי בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

סעדים נוספים שרשאי התובע לבקש הינם:  לעתור לקבלת צו מניעה; בקשה לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה; לבקש צו לתפיסתם של מוצרים מפרים במעמד צד אחד (דוגמת הצו הידוע כ”אנטון פילר”) וכן צו להשמדת מוצרים מפרים במקרים מסויימים.