המהפכה הדיגיטלית גרמה לתעשיית הבידור והמדיה להמציא את עצמה מחדש בעשור האחרון. תעשייה זו, שלפי תחזית הבידור והמדיה של PwC, היקפה צפוי להגיע בשנת 2017 ל-2.2 טריליון דולר במונחים גלובאליים, עברה שינוי ממדיה מסורתית, דוגמת תעשיית הדפוס, הקולנוע והטלוויזיה, לתעשיית הניו-מדיה והדיגיטל, מדיה חברתית ואינטראקטיבית, וכתוצאה מכך, בין היתר, היא מאופיינת כיום בלכידות (convergence) בין ענפי המדיה השונים, הן באמצעות תוכן הניתן לצריכה באמצעות פלטפורמות שונות, כגון טלוויזיה, אינטרנט וטלפון נייד, והן באמצעות התלכדות טכנולוגית המאחדת מספר פלטפורמות, דוגמת טלפונים חכמים. בדומה לתעשיות אחרות, כך גם בתעשיית הבידור והמדיה, המתבססת במהותה על יצירתיות וחדשנות, היו בעבר תפקידים קבועים לשחקנים השונים שנטלו חלק בהליך היצירה, ובהתאם, אף היו מקובלים מודלים עסקיים וחוזים סטנדרטיים, אלא שבעשור האחרון, היטשטשו הגבולות, והתעשייה השתנתה, לבלי היכר, בעודה נדרשת להתמודד עם טכנולוגיות חדשות, לצד מודלים עסקיים חדשים; תוך הצבת דילמות ואתגרים, מושגיים וערכיים, בפני מערכת המשפט ככלל, ודיני זכויות היוצרים בפרט.

למרות האמור לעיל, פעמים רבות נראה, כי על אף שתעשייה דינמית ומתפתחת זו, על ענפיה השונים, נמצאת תדיר במרכז תשומת הלב התקשורתית והציבורית, הרי שתשומת הלב המשפטית שניתנה עד עתה לנושא הינה מוגבלת למדי ותחומה בכללים משפטיים, שרובם ישנים ואינם מתאימים עוד לתעשייה, כפי שהיא כיום.

על השינוי בהליך היצירה בעידן הדיגיטלי

אחד השינויים המרכזיים, המאפיינים את העידן הדיגיטלי, הוא השינוי בהליך היצירה ובדימוי היוצר, הליך היצירה נתפס בעבר כפעילות יחידנית, המתבצעת על ידי יוצר רומנטי, אשר נחשב לגאון, בעל סגולות נעלות ויוצאות דופן. הדימוי של היוצר הרומנטי כדמות מרכזית בדיני זכויות יוצרים בא לעולם במהלך המאה השמונה עשרה, עיצב במידה רבה את דיני זכויות היוצרים והשפיע רבות על גיבוש הכללים המשפטיים. אלא שהליך היצירה, המהווה את לב ליבו של חוק זכויות היוצרים, וכן דמות היוצר, עברו שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים, עם התפתחות הטכנולוגיה והפוסט מודרניזם.

בעידן הדיגיטלי, נראה, כי דמות היוצר הרומנטי מפנה מקום לדמות יוצר חלופי, היוצר החברתי – שיתופי, העושה שימוש במדיה חברתית ויוצר יצירות מסוגים חדשים. שינויים אלה מערערים את ערכי היסוד של דיני זכויות היוצרים, ומעלים לדיון את הצורך בבחינת הדין ויחסו לחידושים אלה, ואת השאלה מהו מקומו הראוי של המשפט בזירה חדשה ומתפתחת זו.

זכויות יוצרים והתפתחות הטכנולוגיה בעידן הדיגיטלי

דיני זכויות יוצרים ניזונים, למעשה, מהתפתחות טכנולוגית, הייתה זו התפתחות טכנולוגית – התפתחות תעשיית הדפוס –  אשר היוותה זרז להתפתחות דיני זכויות היוצרים מלכתחילה, עם חקיקת חוק זכויות יוצרים הראשון – The Statute of Anne  – בשנת 1709-10, בבריטניה.

התפתחותן של טכנולוגיות חדשות, וכתוצאה מכך, היווצרותם של מכשירים חדשים, תורמת להתפתחות יצירות מסוג חדש, המציבות אתגרים בפני מערכת המשפט. כך לדוגמה, המציאה תעשיית המוסיקה את עצמה מחדש, בעוד יצירות מסוג חדש נוצרות כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים. דוגמה לסוג יצירה חדש יחסית, השכיח בספירה הדיגיטלית, היא תרבות ה”רמיקס”, הנשלטת ברובה על ידי יוצרים חובבים, אשר אינם חפצים עוד להיות פסיביים ורק לקבל מידע, אלא מבקשים ליצור בעצמם יצירות חדשות, תוך שימוש ביצירות קיימות. סוגים נוספים כוללים יצירות העושות שימוש ב-sampling[1], וב- [2]mash-ups. נכון למועד זה, פרקטיקות מעין אלה אינן מקבלות ביטוי הולם במסגרת החקיקה הקיימת בעולם בכל הנוגע לזכויות יוצרים.

גם בתעשיית הטלוויזיה התחוללו שינויים מהותיים בעידן הדיגיטלי; ריבוי הפלטפורמות לצריכת תוכן טלוויזיוני בעולם דיגיטלי ונייד, לצד התהוות מודלים עסקיים חדשים והטמעת טכנולוגיות חדשות המאפשרות לצרוך תוכן באופנים שונים, וכן צמיחתה של תעשיית הפורמטים כענף ייצוא והצורך בהגנה משפטית על סוג יצירה זה, מציבים אתגרים רבים בפני דיני זכויות היוצרים. חלק מאתגרים אלה נדונו לאחרונה בפסק הדין בעניין חברת צ’רלטון[3], בו נקבע, כי “פיצוח” אמצעי הגנה אלקטרוני (במקרה דנן – פיצוח קידוד כרטיסים אלקטרוניים, שנמכרו ע”י חברה בישראל ואפשרו לרוכשים לצפות בשידורי המונדיאל, שזכויות השידור הטלוויזיוני שלהן בישראל נרכשו באופן בלעדי ע”י חברת צ’רלטון), שאמנם מהווה אמצעי לתקיפת חסימה טכנולוגית, אינו מהווה הפרה של זכויות יוצרים, לפי החקיקה שהייתה קיימת בזמן ההפרה לכאורה (חוק זכות יוצרים 1911). כמו כן, צוין בפסק הדין, כי גם החוק הנוכחי בנוגע לזכויות יוצרים בישראל (חוק זכות יוצרים התשס”ח – 2007, אשר נכנס לתוקף בשנת 2008, להלן – “חוק זכויות היוצרים”) אינו כולל הסדר חקיקתי, לפיו עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים מהווה הפרה של זכויות יוצרים. ב- 2012, פרסם משרד המשפטים את תזכיר חוק זכות יוצרים (אמצעי הגנה טכנולוגיים ומידע אלקטרוני אודות ניהול זכות יוצרים, התשע”ב- 2012), הכולל, בין היתר, הוראה למניעת עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים. נכון להיום, הצעה זו לתיקון החוק טרם נתקבלה.

לצד היתרונות הגלומים בטכנולוגיה וברשת האינטרנט בפרט, הכוללים את היכולת לפרסם ולהפיץ יצירות ללא עלות, באופן נגיש ובקלות יחסית, נלווים חסרונות רבים, דוגמת קלות ההעתקה והאנונימיות ברשת, המאפשרות לעשות שימושים שונים ביצירות מוגנות, ללא קבלת היתר וללא תמורה לבעל זכויות היוצרים. בהתאם, וכפי שאף נאמר בפסק-דין צ’רלטון, נראה כי חרף הרוויזיה, שעברה החקיקה המנדטורית משנת 1911, וחקיקת חוק זכויות היוצרים, החוק החדש אינו מספק פתרונות לסוגיות עכשוויות, דוגמת שיתוף קבצים, חנויות תוכן מקוונות, טלוויזיה אינטראקטיבית וצפייה בתכנים טלוויזיוניים דרך רשת האינטרנט, מוסיקה סלולארית, אחריות ספקי גישה לרשת האינטרנט להפרת זכויות יוצרים, ניהול זכויות דיגיטלי (DRM) והגנות טכנולוגיות בפני העתקה[4].

לסיכום, אין ספק שלצד ההזדמנויות הגלומות באפשרויות הטכנולוגיות העשירות, המוצעות כיום ליצירת תוכן,  ריבוי אפשרויות זה מעלה על נס שאלות מורכבות ומאתגרות, ומציב בפני הרגולטור, כמו גם בפני עולם המשפט ככלל, ותחום הקניין הרוחני בפרט, אתגרים בנוגע להתאמת דיני זכויות היוצרים למצב הנוכחי, באופן אשר יאזן בצורה ראויה בין אינטרסים שונים, לרבות אינטרסים של יוצרים קיימים ועתידיים. סנונית ראשונה בנושא ניתן לראות בהצעת “חוק היוצרים החדש”, שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת, לפיה גוגל ומנועי חיפוש אחרים ישלמו תמלוגים ליוצרי תוכן באינטרנט, במטרה להסדיר לראשונה את זכויות גופי התקשורת והיוצרים העצמאיים ברשת האינטרנט בישראל מול מנועי החיפוש, שמבססים את הכנסותיהם מפרסום על תכניה החופשיים של הרשת[5].

[1]  המונח sampling (דגימה) בהקשר הנדון, פירושו שימוש בקטע של הקלטה או יצירה קיימת בתוך הקלטה חדשה.

[2]  Mash-Up – קטגוריה של דגימה, שהתפתחה לכדי ז’אנר מוסיקלי עצמאי: בעוד sampling עושה שימוש בקטע של הקלטה קיימת בתוך יצירה חדשה, הרי ש- mash-ups אינם מכילים תוכן מקורי, אלא עושים שימוש בהקלטות קיימות בלבד. לצד השימוש המסורתי ב- mash-ups כשילוב של שתי יצירות A vs.B)), אפשר השימוש במחשבים תהליכים חדשים, כגון יצירת אודיו קולאז’, המשלב מקטעים של הקלטות קיימות ממגוון רחב של סגנונות.

[3]  ראה/י ע”א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע”מ נ’ צ’רלטון בע”מ ואח’.

[4]  ראה/י “דוח הקניין הרוחני הלאומי – תמונת מצב ומגמות 2012”, שהוכן על ידי חטיבת המחקר של קבוצת לוצאטו, אפריל 2013.

[5] “הצעת חוק: גוגל ומנועי חיפוש ישלמו תמלוגים ליוצרי תוכן באינטרנט”, לי-אור אברבך, גלובס 9.10.13.